למרות שלכל הורה וילד יש צרכים משלהם, יש לנו הרבה במשותף בכל הנוגע להזדקקות שלנו בקרב המשפחה. למשל, רובנו זקוקים להפנים את התובנה שמה שמיטיב עם עצמנו מיטיב גם עם ילדינו ועם היקרים לנו, ולהפך.
מה שניתן באהבה חוזר אלינו תמיד עם ערך מוסף עצום
כשאנו נותנים לעצמנו יש לנו יותר מה להעניק ליקירנו. כשאנחנו נותנים ליקירנו הם מאושרים יותר ומעניקים לנו יותר מעצמם. נתינה ממלאת ומחברת למלכותיות ואילו קמצנות ואנוכיות מכווצות ומצמצמות אותנו. חשוב לציין ולהפנים שזה נכון גם לגבי נתינה לעצמנו וגם לגבי נתינה לזולת. מרגע שתובנה זו תהיה ידע חי בנו, היא תעבור גם לילדינו, שיוכלו ללמוד את ההנאה שבעזרה ובנתינה במקום להתלונן ולנסות להתחמק מהן. כך הם יכולים ללמוד לפרגן לנו ולעצמם, ולגדול להיות אנשים שנהנים לתת לעצמם ולקבל ללא רגשות אשמה. כשילדים פטורים מכל נתינה למשפחתם זה מפר את האיזון בינם לבין ההורים ופוגע בתחושת הערך העצמי, הסיפוק והשייכות שלהם. הילדים יכולים, ממש כמונו, לחוות נתינה וההודיה כלפיהם בעקבותיה, ולהתמלא סיפוק, תחושת ערך עצמי ושייכות לתא המשפחתי.
נתינה מאהבה מול הקרבה "על חשבון" מישהו או משהו
בתוך כך חשוב להבחין בין נתינה להקרבה. נתינה פותחת את הלב, וממלאת אותנו אושר וסיפוק ואילו הקרבה סוגרת את הלב ומעוררת מרמור, כעס והתרסה.
אחת הציפיות המזיקות והנפוצות עד מאוד בתקופתנו היא הציפיה מהורים להקריב את עצמם ואת חייהם למען ילדיהם. גם אנו ההורים צריכים להיזהר לא לדרוש מילדינו להקריב את עצמם כדי לשמוע בקולנו.
נתינה נבדלת מהקרבה בקיומו של הרצון החופשי. כשאנחנו נותנים אנו בוחרים בלב שלם ובשמחה לעשות כן, ואילו הקרבה נחווית כאילוץ בניגוד לרצוננו. האילוץ עשוי להיות חיצוני, אך פעמים רבות וביתר שאת ביחסים עם הילדים, אנו ההורים אלה שמאלצים עצמנו לתת מה שאנחנו בעצם לא רוצים, או בעיתוי בקצב ובאופן שלא מתאימים לנו.
כשנלמד להתחבר לנתינה במקום להקרבה גם ילדינו ילמדו מאתנו לעשות כך. אם איום ההקרבה לא מרחף מעל ראשינו הנתינה נהיית משמחת הרבה יותר. חשוב גם שלא נדרוש מילדינו להקריב בעצמם, וניתן להם מידה של חופש על פי מה שמתאפשר לבחור את הנתינה הרצויה להם, את העיתוי הקצב והאופן לעזור בבית ולהעניק לנו מעצמם.
הבה נלמד בעצמנו ונלמד את ילדינו להתחבר למעגל המופלא והמיטיב של הנתינה והקבלה!
