הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו-לא האפלה שבתוכנו – שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.
ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד." נלסון מנדלה
חומרי הגלם של "פח הזבל" הפנימי שלך, הינם בושה ואשמה. כדי לחקור את מפלס הלכלוך הפנימי תצטרך להסכים להתבוסס קצת ב"מיץ של הזבל" בפח הזבל הפנימי שלך. סביר להניח שתמצא שם כל מיני חוויות חיים שאתה מעדיף לשכוח. חוויות שגרמו לך להרגיש נבוך, מלא בושה, טיפשות וכ"ד.
לא רק חוויות מעוררות אצלך בושה. לעיתים גם אנשים קרובים (אבא, אמא, אח) מעוררים או עוררו בך בושה ואפילו סלידה. כשאתה מנסה להחביא אותם מהעולם, אתה לוקח את הבושה, פנימה, כמו גם את הסלידה.
אתן כאן דוגמה למטופלת בת 50, שסבלה מעודף משקל קיצוני שהעמיס על גופה וגרם לבעיות במערכת הנשימה ובברכיים. בתהליך שלה זיהינו דימוי עצמי נמוך מאד, חוסר בטחון וסלידה עצמית. כשחקרנו את הילדות שלה, זיהינו מערכת יחסים של קורבנות בינה לבין אימה. רק כעבור חצי שנה היא שיתפה אותי בפרטים אישיים נוספים: סיפרה שהיא נשואה לגבר הומוסקסואל יותר משלושים שנה. על אף שידעה על נטיותיו המיניות, מזה עשרים שנה, בחרה להישאר נשואה לו ולהחזיק הרמוניה מזויפת. אף אחד לא ידע, גם לא שלושת ילדיהם. במהלך השנים, היא שמרה סוד, חשה בושה עצומה, כישלון ואשמה. היא הלכה ושמנה – בנתה סביבה חומה של הגנה. גופה הפיסי הלך וגדל כפיצוי על החלק הפנימי שלה שהלך והצטמצם, הלך והתכווץ. רק לאחר ששחררה את הסוד והבינה שאין לה במה להתבייש, יכלה להתחבר לעצמה מחדש, להתחיל לאהוב את עצמה, ולרזות…
סודות משרים אצל כל אדם, תחושה של לכלוך פנימי. אם גדלת במשפחה ששומרת סוד : ניצולי שואה, משפחה שמסתירה אדם חולה או מפגר (אסור לספר על קיומו לסביבה), משפחה ש"לא מכבסת את הכביסה המלוכלכת בחוץ" ונוהגת לטאטא את הלכלוך המשפחתי מתחת לשטיח – סביר להניח שהצטבר אצלך לכלוך פנימי.
אם חווית חוויה של אונס, שלא טופלה עד השורש ו/או כל חוויה שבה הרגשת שאתה או גופך מטומא, סביר להניח שאתה מתחזק "פח זבל, פנימי. אם אתה אוגר דברים שאתה לא צריך או להפך, מנקה ומסדר מדי, סביר להניח שאת "פח הזבל" שלך אתה מנסה למרק. בספרו, "מסרים מן המים" מצלם ד"ר מאסארו אמוטו ,מולקולות מים, תחת מיקרוסקופ אלקטרוני.
נדהמתי לראות את השינויים הקיצוניים במבנה המרחבי של מולקולת מים שנחשפה למשפט "אני אוהב אותך" ונראתה כיהלום בוהק תחת המיקרוסקופ לעומת מולקולת מים אחרת שנחשפה למשפט "אני שונא אותך" ונראתה כרפש תחת המיקרוסקופ. קשה להאמין שמדובר באותם האטומים ובאותו החומר בדיוק.
בהבנה שגופנו ברובו, מורכב ממים (כ 70% ממנו) כדאי שתתעורר לרעיון הזה:
עם כל מחשבה של שנאה וסלידה עצמית אתה גורם למים שבגופך להעכיר ולהתעפש.
עם כל מחשבה של אהבה, קבלה וחמלה עצמית אתה גורם למים בגופך להצטלל, לבהוק ולקרון.
אתה בוחר! – האם המים המרכיבים את גופך יהיו צלולים או עכורים?
כשאתה מרגיש מלוכלך מבפנים (זה לא תמיד במודע), אתה רחוק מעצמך, השלט שאתה מחזיק מול העולם מעביר מסר ברור: "אני פח זבל". משמע- כל מי שיש לו משהו שהוא לא צריך, לכלוך, זבל, רפש וכ"ד מוזמן לזרוק אותו עלי.
כך אתה אוסף עוד בושה, עוד לכלוך, עוד חוויות של טומאה וסלידה.
אתה רחוק מעצמך, לא מקבל, לא אוהב, את עצמך ואת האחר. שונא או סולד מעצמך ומייצר מערכות יחסים קשות של קרבנות והשפלה.
גם בקריירה אין הלימה בין הפוטנציאל שלך לבין ההישגים. יש פער גדול בין מה שאתה מבין בשכל ויודע על עצמך (אני יפה, אני חכם, אני מקצועי), לבין מה שאתה יודע/חווה את עצמך בגוף. כשאנשים מחמיאים לך, אתה מהנהן, אבל, המחמאה לא חודרת את האישיות שלך וממלאה את הווייתך. הסבל עלול להגיע גם לגוף הפיסי ולייצר מחלות אוטואימוניות (השמדה עצמית), הפרעות אכילה, כפייתיות ועוד.
מה לעשות?
להסכים לשחרר את הבושה. לנקות החוצה חוויות מלכלכות, עד השורש. להיזכר ולזכור מי אתה באמת: אתה טהור ומושלם בדיוק ככה, כפי שאתה. להבין שאתה הוא שבוחר לצמצם את עצמך ואו לבטל את עצמך ואתה הוא שיכול לבחור אחרת. מוטב לערסל, לחמול ולקבל את עצמך.
תרגיל:
נסה לקחת את עצמך אחורה בשנים, ממש לילדות ולמנות את החוויות שהותירו בך חותם של בושה.
נסה להסתכל על כל חוויה כזו בפרספקטיבה של ההווה, כאדם מבוגר ובוגר. תופתע לגלות שחלק גדול מהחוויות יראו לך הרבה פחות מביכות היום.
נסה להשתמש בדמיון שלך ולשחרר באהבה חוויה. דמיין את החוויה נפרדת ממך, "מתיישבת על ענן" ולאט, לאט שטה על גביי הענן עד אשר היא נעלמת לגמרי מהחדר.
נסה לשחרר כמה שיותר חוויות כאלה, כך שתישאר נקי יותר מבחינה פנימית או מחזיק רק באותן חוויות אותן לא הצלחת לשחרר. אל החוויות שנותרו כדאי לחזור באותו האופן כעבור שבוע.
אשמה:
אשמה, הינה ויברציה מצמצמת שאתה בוחר לשאת על כתפיך ולהרעיל בה את גופך.
תת המודע שלך מחבר אשמה לעונש. אז אם אתה אשם, משמע מגיע לך עונש. אתה אשם, משמע לא מגיע לך טוב. אתה אשם, משמע אתה לא ראוי.
אתה אשם, משמע אתה יוצר מציאות של קרבן!
כשאשמה מרעילה אותך, אתה שופט את עצמך בחומרה וללא רחם, אתה מלקה את עצמך ללא חמלה.
האמונה שלך שאתה "לא בסדר", שאתה "אשם", גורמת לך להרגיש מותקף, להצטדק מול הסביבה ואו לבקר ולתקוף. שים לב! אתה הוא זה שתוקף את עצמך!!! כשאשמה מהדהדת ממך החוצה, אתה רואה סביבך מציאות מענישה. דרמות, טרגדיות, מחסור… כל אלה הינם תולדה של אשמה.
איך זה קורה לך?
התבונן שוב על הילדות שלך. לילדים יש נטייה לקחת אשמה על מריבות בין הוריהם, על אלימות בין ההורים, על אלימות כלפיי עצמם, על גירושין.
אבא מכה את אמא והילד מפרש: "אם לא הייתי מרעיש, אם רק לא הייתי מעצבן את אבא, אבא לא היה מכה את אמא…"
אבא מכה את הילד והילד מפרש: " אני ילד רע, מגיע לי שיכו אותי".
אתן כאן דוגמה למטופלת שלקחה על כתפיה, משא כבד של אשמה, בעקבות מותה בטרם עת, של אחותה הבכורה. היא הרגישה רע מאוד על כך שהיא נשארה בחיים ואילו אחותה נפטרה. הרגישה תחושות קשות מאוד על כך שאימא שלה, איבדה את אחותה ולא אותה, עד שהיא הרעיבה את עצמה כמעט עד מוות וכך פיתחה הפרעות אכילה קשות.
מטופל אחר שספג אלימות קשה בילדותו מצד אביו ואחר כך גם מצד שכנו, הסביר לי במהלך הפגישה, כשהוא בן ארבעים, שהוא היה ילד ממש רע ואי אפשר היה לחנך אותו אחרת. בתפיסה שלו לאביו לא הייתה ברירה, אלא, להכותו בצורה קשה.
האיש גדל להיות מבוגר מפוחד ותוקפני, דרוך, סובל מסטרס כרוני, הפרעות שינה והתקפי חרדה.
גם בגופו, הוא שילם מחיר פיסי: סבל ממיגרנות, כאבי גב ושרירים וטחורים.
הוא באמת האמין שלא מגיע לו שום דבר טוב.
בתהליך הפסיכותרפיה ההוליסטית, שהוא עבר, כשהתחילו להתרחש דברים טובים במציאות שלו, הוא נבהל ונתקף פחד. מתחת לבהלה, גילינו אמונה שלו שאומרת ש"בטוח שאחרי משהו טוב תגיע מכה… "אני מחכה למכה", הוא אמר, "אני מוכן".
אמונה יוצרת מציאות, הזכרתי לו. אם קיימת אמונה כזו במאגר האמונות שלך, אתה יכול להיות בטוח שהשכל שלך יוכיח אותה הלכה למעשה ויגרום לה להפוך למציאות. לאט, לאט, הוא נפרד מאשמה ומהלקאה עצמית והפך להיות מכיל ורך יותר כלפיי עצמו וכלפיי הסביבה.
כתוצאה מכך, חייו הפכו פחות דרמטיים. הגוף שלו נרגע, הרפה ונרפא. התקשורת שלו כלפיי עצמו הפכה להיות יותר רכה ומכילה וכך גם התקשורת שלו כלפיי האנשים בסביבתו.
הוא הכיר אנשים חדשים וחווה הרבה חוויות מתקנות ומשרות אמון.
אשמה ומוסריות:
כשאתה לא פועל לפי אמות המוסר, אתה מרגיש אשם.
המוסר באמת מכוון אותך נכונה… יחד עם זאת, חשוב שתבדוק מיהו ומה מקור המוסר, שאת קולו אתה שומע.
האם הוא קולך הפנימי או שמא זהו קול חיצוני של "צריך" ו"מקובל" חברתי?
שים לב, המוסריות החיצונית משתנה מתרבות לתרבות. דברים שנחשבים מוסריים בתרבות מסוימת, נחשבים לא מוסריים בתרבות אחרת.
למשל, מונוגמיה שהיא אמת מוסר חשובה, בתרבויות רבות, לא קיימת בתרבויות שבטיות לא מעטות.
רצח, מוגדר כ"לא מוסרי" ברוב התרבויות אבל גם בתרבויות כאלה אותה פעולה יכולה להפוך ללגיטימית ומקור להוקרה וכבוד, למשל אם האירוע מתרחש במלחמה. חייל שרצח חייל אויב עשוי לקבל אותות גבורה… או להבדיל, אם מדובר ברצח על רקע כבוד המשפחה, בתרבויות אחרות, זה נחשב כחלק מהמסורת שאין להתכחש לה.
חפש את קולך הפנימי ותן לו להיות לך מצפן!
תרגיל:
עצום עיניים, הרפה את גופך והשתמש בדמיון שלך.
דמיין את גופך כתרמיל אפונים ירוק וסרוק באמצעות תשומת ליבך את האפונים המונחים בפנים לאורך התרמיל.
התבונן בצבע של האפונים, במיקום שלהם, במרקם שלהם, בריח, בחוזק שלהם.
משסיימת לסרוק את כל התרמיל, חזור לאפונים המעופשים, האפורים/שחורים, החלשים- הם מסמלים את האשמה שלך.
בעזרת כפית זהב קטנה נסה לסלק החוצה את האפונים הללו.
אפונים שלא משתחררים נסה לבקש מהם ולחזור שוב על הפעולה.
אפונים שנאחזים ולא מוכנים להשתחרר עכשיו, נסה לחבק אותם ולהקרין אליהם אהבה.
חזור על התרגיל בעוד שבוע.
תרגיל 2:
קח חמישה תפוחי אדמה בגודל בינוני והכנס אותם לתיק שלך. משימתך תהיה לשאת אותם בתיקך במשך שבועיים. בעוד שבועיים הוצא את תפוחי האדמה ודווח על הרגשתך וגילוייך.
סביר להניח שתגלה תפוחי אדמה קצת מרקיבים ומסריחים. גם התיק שלך יהיה הרבה יותר קל כשהם יצאו. כך אשמה, מכבידה על חייך וכשהיא מוחזקת לאורך זמן היא מרקיבה ומרעילה את נפשך ואת גופך.
ליצירת קשר ופרטים נוספים על ד"ר (N.D) יעל בן ציון
