רגשות אשמה

רגשות אשמה

לרגשי האשמה יש תפקיד חשוב ומרכזי במערכת האנושית, והוא לעורר את האדם לעשות עבודה פנימית מסוימת עם עצמו.

מתוך ההנחה הבסיסית הרווחת בריפוי אנרגטי, כי כל רגש הוא אנרגיה וכל מחשבה הינה אנרגיה, מייצגת האשמה אנרגיה של אש. המילה אשמה עצמה רומזת: אש- מ- ה'. כלומר זו אנרגית-אש שניתנה לאדם מאת הבורא למטרה מסוימת. כיוון שמדובר באנרגיה חמה ושורפת, היא מכניסה את האדם למצוקה מאכלת, והוא נדחף לעשות משהו על מנת למצוא מוצא ולהשיג שחרור והקלה מן המצוקה ולשפר את מצבו.

הווה אומר שלרגשי האשמה יש תפקיד חשוב ומרכזי במערכת האנושית, והוא לעורר את האדם לעשות עבודה פנימית מסוימת עם עצמו. ככל שרגשי האשמה גדולים יותר, רבים יותר ומשמעותיים יותר, הם אמורים לדחוק באדם ביתר שאת לקראת אותה עבודה פנימית מסוימת שעליו לעשות. אין כוונת הבריאה שהאדם יישאר תקוע כל ימיו ברגשי אשמה ויתייסר בהם, אלא שישתמש בהם כמנוף שיביא אותו למקום אחר.

נוכל להבין זאת טוב יותר בצפייה בשיגור חללית למסע אל החלל: לקראת שיגור החללית אנו רואים את ההצתה עם הספירה לאחור. להבות אש עצומות פורצות מתוך מנועי החללית ומעניקות לה את כוח העילוי והדחף לצאת לדרכה, להמריא ולהתגבר על כוח המשיכה של כדור הארץ. אך לאחר מספר דקות כשהחללית כבר בדרכה החוצה מהאטמוספרה, כבר אין צורך במיכלי הדלק והמנועים, והם נפרדים מגוף החללית ומושלכים מטה אל האוקיינוס. מחוץ לאטמוספרה נעה החללית בכוח האינרציה, והאסטרונאוטים מתפנים לביצוע עבודתם.

אנו צריכים להבין כי רגשי האשמה הם המנועים, ואנרגית האשמה הינה הדלק המניע אותנו לצאת למסע של עבודה עצמית, אך ברגע שכבר התחלנו במסע כבר אין לנו צורך לא באנרגית האשמה ולא ברגשי האשמה. הם נעשים מיותרים ואפילו מסוכנים להמשך המסע. באמירה פשטנית ניתן לומר כי מדובר בתהליך, בו צריך האדם ללמוד לשחרר אשמה ובו בזמן ללמוד לקחת אחריות. זהו תהליך של צמיחה והתבגרות. הוא צריך לנצל את רגש האשמה שלו כקרש קפיצה לקראת הבנה פנימית גדולה יותר, ללמוד לשחרר אותו ולהמירו בלקיחת אחריות.

אם האדם אינו עושה את העבודה ואינו משחרר את רגשי האשמה שלו בתהליך שהוא צריך לעשות, הוא נתקע עימם והם עוצרים בעדו מלהתקדם, חונקים אותו, מקרקעים אותו ואף מחלים אותו. רגשי אשמה הם בבחינת מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.

אך גם בבואנו לשחרר אשמה, אנו עלולים למצוא את עצמנו במלכוד, כי לעתים קרובות כשאנחנו באים לשחרר רגשי אשמה, יש לנו רגשי אשמה על כך שאנחנו עומדים לשחרר אותם. זה סוג של רקורסיה רגשית שאנו עלולים למצוא את עצמנו כלואים בתוכה עד קץ הימים, אלא אם כן נפעל לשבירת מעגל הקסמים האכזרי הזה וניחלץ ממנו. על כן נכון יהיה לומר כי: אשמה היא משהו שאנחנו צריכים ללמוד לשחרר בלי רגשי אשמה!!!

אנרגיה של אשמה הנאגרת בעצמות מביאה לידי מחלה וכאבים בעצמות, אנרגיה של אשמה הנאגרת בלב גורמת למחלת לב, אנרגיה של אשמה הנאגרת בכליות יכולה לגרום אפילו ליצירת אבנים וכמובן גם לבעיות אחרות. אם נבין את הקשר הישיר שבין אנרגית אשמה שבנו לבין המחלות והבעיות שלנו, נוכל ביתר קלות לבחור לשחרר אותה ולנקות את גופנו ממנה.

התפטר מהתפקיד!
שלב ראשון והכרחי בעבודה הוא להבין כי אין זה תפקידך לבקר, לשפוט, להאשים ולהעניש, לא את עצמך ולא את זולתך. הבן כי עליך להסיר מעל עצמך תפקיד זה של המבקר- השופט- המאשים -המעניש. הודע לעצמך, לבורא וליקום על התפטרותך מתפקיד זה, והעבר אותו ברוב כבוד והערכה אל הראוי ממך, אל הבורא. זהו תפקידו ולא תפקידך.

בינך לבין עצמך בדוק בכנות: האם אתה מסוגל באמת ובתמים לשחרר את עצמך משיפוט והאשמה עצמית ולהעביר את התפקיד אל הבורא? זהו רגע האמת בו אתה עלול לגלות כי אמונתך בבורא אינה כה איתנה או שלמה כפי שחשבת, או לחילופין, שאתה מעריך את עצמך יותר משאתה מעריך אותו... עד כמה האגו שלך גדול?...

הנח לבורא לשפוט אותך, הנח לו להאשים אותך, ואם יש צורך גם להעניש. סמוך על חכמתו האינסופית, סמוך שהוא יודע את טובתך העליונה ויפעל למענה, ואילו אתה עצמך התמסר לעבודה האמיתית שנועדה לך: להסיר אשמה ולקחת אחריות, להבין היכן טעית ולעשות תיקון. ברבות הימים אתה עשוי לגלות, להפתעתך, שסליחתו של הבורא כבר ניתנה לך מראש וכי בעצם לא היה באמת על מה לסלוח.

כשאתה מאשים את עצמך, אתה מבקר, פוסל, שופט, מעניש – בעצם אתה נותן לקוטביות השלילית לשלוט בך, אתה מניח לחושך לסחוט כל טיפת אור מתוכך, אתה פועל מתוך פחד, אתה מחלה את עצמך, אתה מכשיל את עצמך, אתה תקוע במעגל של סבל ומצוקה.

כשאתה לוקח אחריות, המשמעות היא שאתה יוצא מנקודת יציאה של אדם בוגר, השוקל בהיגיון, פועל בחמלה, מכריז על מחויבות הנובעת מבחירה מוסרית והבאה ממקום של אהבה, ולא ממקום של פחד. אתה מוכן לשינוי.

אחריות = ערכיות = התבגרות
אשמה = ענישה

צא מהדרמה
כדי שתוכל לשחרר אשמה, עליך קודם כל "לצאת מן הדרמה". לראות את התמונה הכללית הגדולה בפרספקטיבה של ראייה רוחנית גבוהה. להבין שאינך אשם! אמנם, יש לך אחריות בכך שהשתתפת בסיטואציה מסוימת, יש לך אחריות בכך שנטלת חלק בדרמה האנושית שהתחוללה, אך אין אשמה.

איש אינו אשם! אנו יכולים לטעות בבחירותינו, בהתנהגותנו או בהתנהלות שלנו עם בני אדם אחרים, אך זו בדיוק מטרת בואנו לחיים על פני האדמה: לטעות, ללמוד מתוך טעויותינו ולתקן... הלימוד הטוב ביותר שלנו נעשה מתוך הטעויות הגדולות ביותר שלנו. זאת אנו עושים כל ימי חיינו, בכל הגלגולים ובכל הזמנים. זו בדיוק הייתה כוונת הבורא מלכתחילה, ואנו מתוכנתים לפעול על פי כוונתו.

אין זה משנה אם אדם באמת עשה משהו רע או לא עשה, חטא או לא חטא, גרם לתאונת דרכים, הרג מישהו, פגע בבני אדם... שום דבר אינו מקרי. כל מה שקורה לבני אדם מכוון להיות השיעורים מהם ילמדו, יסיקו את המסקנות ויתקנו. חיינו רצופים בשיעורים ועלינו ללמוד אותם בהקדם על מנת שלא ישובו ויישנו. להיתפס לאשמה ולהאשמה עצמית זה עיוות והחמצה של הרעיון כולו.

ההצגה הגדולה בתבל
בתיאטרון מסוים עובדת יחד להקה של שחקנים ומעלה בכל עונה מחזה חדש. בכל מחזה מקבלים השחקנים תפקידים שונים בהתאם לדמויות הפועלות, כך שכל שחקן זוכה לגלם במהלך השנים תפקידים שונים ומגוונים. למרות חילופי התפקידים אלו עדיין אותם שחקנים, וזו עדיין אותה להקה.

כל ערב כשהמסך עולה מתחוללת על הבמה דרמה: יש עלילה והתרחשויות שונות, ישנם יחסי-גומלין בין הנפשות הפועלות. הסיפור מעלה ומחדד קונפליקטים, סיטואציות ורגשות שונים, אהבות, שנאות, בגידות, רמאויות... לעתים מתרחש על הבמה אפילו רצח.

בתום ההצגה יוצאים השחקנים לשבת במקום כלשהו לשתות כוסית, להירגע ולשוחח. הם דנים בהצגה, מתייחסים זה אל משחקו של זה, מציינים אלו טעויות נעשו על הבמה, מה עבד ומה לא עבד, מה כדאי לשנות לקראת ההצגה של מחר וכן הלאה... הם לוקחים אחריות על חלקם במחזה המשותף, אך אין אשמה, ואין האשמה הדדית!

השחקן שגילם בעל נבגד, אינו מאשים את השחקנית אשר גילמה את אשתו הבוגדנית... השחקן שגילם קורבן של שוד, אינו מאשים את השחקן ששדד אותו... השחקן ש"נרצח" אינו מאשים את השחקן שגילם את רוצחו... הם יודעים כי כול מה שנעשה על הבמה נעשה במסגרת המחזה, וכי המחזה הוא אשליה ולא מציאות. הם יודעים וזוכרים כי הם קבוצת שחקנים שהחליטו להשתתף במחזה משותף ובמסגרתו לקחת על עצמם תפקיד מסוים.

הבעיה מתחילה כאשר השחקנים משחקים את תפקידם כל כך טוב, ומתוך הזדהות כה גדולה ומושלמת עם הדמות אותה הם מגלמים, עד כי הם שוכחים שזהו מחזה ונתפסים לאשליה שהמחזה הינו מציאות. במקרה כזה הם עלולים להיקלע להאשמה של השחקנים האחרים או להאשמה עצמית ולהתייסר על כך נוראות.

שקספיר אמר: "כל העולם במה וכל האנשים שחקנים" וכך בדיוק עלינו לראות את עצמנו. כל בני האדם נוטלים חלק במחזה משותף, כל בני האדם מגלמים תפקידים שונים במחזה במטרה לאפשר זה לזה לימוד והתנסות. במהלך ההתפתחות הרוחנית, כשאנו מפתחים תפיסה רוחנית הולכת ומתרחבת, אנו שבים נזכרים במה שהספקנו לשכוח: זו ההצגה הגדולה ביותר בתבל וכל אחד מאתנו הינו השחקן הראשי במחזה החיים שלו.

סלח לעצמך
במיתוס של גן-העדן נוצרה אשמה בגלל הנחש, ואשמה זו יצרה הפרדה בין האדם לבין הבורא. משמעות הגירוש מגן-העדן הייתה שהאדם עבר מתודעת האיחוד לתודעת הנפרדות. על כן העבודה הנדרשת לשם תיקון כללי וסופי היא: שחרור האשמה על ידי סליחה ומחילה.

סליחה ומחילה לעצמנו הינה השורה התחתונה של אבולוציית האנושות. זו מטרת העל, זו בדיוק העבודה לה אנו נדרשים בעידן הזה שהוא העידן האחרון לתיקונים. זו העבודה ב-ה' הידיעה ואין אחרת עלי אדמות. זאת ורק זאת באנו לכאן ללמוד. שחרור אשמה הינה העבודה המרכזית של העידן שלנו. מי שאינו עושה את העבודה, ייאלץ לשוב לגלגול חיים נוסף על מנת לעשותה. זו העבודה שתאפשר איחוד מחדש!

אם נדע לסלוח ולמחול לעצמנו, נוכל לסלוח ולמחול לאחרים. זהו תנאי בסיסי. בלימוד הסליחה והמחילה אנו שבים ומתחברים אל מקור האור שלנו, אל אור האינסוף, אל הבורא. ברגע שנשתחרר מכל רגשי האשמה שלנו, נוכל להרגיש שלמים עם עצמנו, במילים אחרות: שלמים עם אלוהים. נחזור להיזכר בחלק הטהור שבנו, הנקי, התמים, הראשוני ונשוב להתחבר אליו. נחזור לגן-עדן, נחזיר את עצמנו לגן-עדן, ובכך נשלים את עבודתנו.

זו היא העבודה האחרונה לקראת השיבה לגן- העדן והשיבה אל חיק האלוהים.