לזכור בדרך אחרת

לזכור בדרך אחרת

כאשר מישהו אהוב עוזב אותנו, משהו בתוכנו נשאר כאילו ריק, משהו בתוכנו מסרב להמשיך, מסרב לקבל את הלבד. אנו נשארים עם כאב ענק, עם חור גדול בלב.

כאשר מישהו אהוב עוזב אותנו, משהו בתוכנו נשאר כאילו ריק, משהו בתוכנו מסרב להמשיך, מסרב לקבל את הלבד. אנו נשארים עם כאב ענק, עם חור גדול בלב. כל דבר שאנו עושים או פוגשים מזכיר לנו איך זה היה אז כשהוא היה. לפעמים אנו אפילו חוששים, שאם נפסיק לכאוב אולי נשכח ואולי נפסיק לזכור. ויש בינינו שמפתחים אחריות ומחויבות לכאוב, ולאט לאט ממעטים לדבר עליו כי זה כואב. וכך כל חג ומועד וכל יום שמח כמו יום הולדת הופך לזמן קשה שבו אנו לא מאפשרים לעצמנו לשמוח ולהנות ואנו שוקעים. וכל כך קל לשקוע בעצב תהומי בחוסר חשק בחוסר חיוניות, וכאילו החיים עצרים. ושום דבר כבר אינו חשוב .....

האם זה חייב להיות כך? האם ישנה דרך אחרת? והתשובה היא כן! אפשר לזכור אחרת.

שאלה חשובה שצריכה להוביל אותנו מה האדם שהלך היה רוצה עבורנו? אם הוא היה פה מה היה אומר לנו? האם לעצור את החיים? לא!!

למה באמת אנו מחויבים? אנו מחויבים לחיים!!! והחיים הם חיים שלנו והחיים של אלו שכאן ילדינו וקרובינו. החיים הם ערך עליון. אז בואו ונזכור אחרת בואו ונזכיר את מי שהלך ונזכור את מה שהיה ואת המורשת שהשאיר.

בואו נחגוג את החג כפי שהוא היה רוצה שנחגוג.
בואו נחשוב מה היה משמח אותו לראות אותנו עושים?
מה אם היה כאן היה אומר לנו?
מה הוא היה רוצה עבורנו ועבור ילדינו?
מה המחויבות שלנו כלפי ילדינו?
מהו המסר שאנו רוצים להעביר לילדינו לגבי יכולת התמודדות עם אובדן?
האם היינו רוצים שילדינו יפסיקו לחגוג לשמוח ולהנות ברגע שנלך מכאן?
 
אימי זיכרונה לברכה נפטרה בתחילת השנה, והיא הייתה עבורי לסמל של אישה שבחרה בחיים ובנחישות אין קץ בחרה בכל רגע ורגע בחייה בשמחה באהבה בנתינה. היא לימדה אותנו מהו אומץ ואיך להנות משמש שזורחת ופרח שפורח מיום חדש שהגיע. והכאב שהלכה הוא גדול  ויחד עם זה בחרנו אני ואחיותיי וילדי להמשיך את המורשת שלה, להמשיך להאמין בטוב להמשיך לשמוח והיא איתנו בכל רגע ורגע  ובכל הזדמנות אנו מזכירים את ההומור שלה ומה אמא הייתה אומרת עכשיו ועכשיו והיא איתנו במה שהיא ייצגה עבורנו אנו מזכירים וזוכרים את האמרות  שלה והעצות שלה.

וגם ביום האזכרה עם הכאב והדמעות אנו שמים את הדיסקים שהיא אהבה, את המאכלים שהיא אהבה, מזכירים את הבדיחות והסיפורים שלה ומרשים לעצמינו לצחוק ולהנות כפי שהיא הייתה כאילו היא איתנו והאמת שהתחושה היא, שהיא איתנו. כל זאת בידיעה, שאם הייתה כאן, זה מה שהיא הייתה רוצה, שנמשיך לחיות להנות ולחייך.

זה בעיניי הזיכרון האמיתי כאשר אנו חיים את המורשת של האדם שהלך בכל רגע ומעבירים אותו הלאה לילדינו ומאפשרים גם לילדינו לדבר להזכיר ולספר. וכן יש כאב וכן ישנן דמעות וגם להם יש לתת מקום כי זה הגעגוע שלנו אל אדם אהוב. ואפשר לעשות זאת ע"י כתיבת מכתב של געגוע או אפילו ע"י שיחה בלב. מה שחשוב הוא להמשיך לחיות ולשמר את מי שהאדם היה בחייו גם אחרי מותו. ולחגוג את החגים וימי ההולדת לשמוח להנות ולזכור.

כך ארצה שיזכרו אותי, במיטבי, שיזכרו את  הערכים אותם העברתי, את תפיסת העולם אותה לימדתי ויעריכו בכל רגע את החיים וימשיכו לצמוח, לגדול ולחייך. כי את העובדה שאדם אהוב הלך לא נוכל לשנות. אך את המשמעות של מותו אנו יכולים לבחור איך לשמר.

"תכלית החיים היא שמחה"  / הדלהי לאמה

ליצירת קשר ופרטים נוספים על נסיה חשאי