אין מציאות מחוץ לאדם

אין מציאות מחוץ לאדם

האדם עוד לא יצא מחוץ לגבולות טבעו האגואיסטי כך שיוכל להרגיש את המציאות בצורה אחרת לחלוטין? נקודת מבט קבלית

כל ההוויה המורגשת באדם היא חוויה פרטית. הבל יהיה לטעון כי יש למציאות קיום מחוצה לאדם. האדם עוד לא יצא מחוץ לגבולות טבעו האגואיסטי, כך שיוכל להרגיש את המציאות בצורה אחרת לחלוטין.

בתחילת המאה שעברה, בימים בהם העמיק המדע את מחקרו אל מבנה חלקי האטום, התגלתה לעיני המדענים תופעה מוזרה. האלקטרונים נמצאו כבעלי טבע דואלי; אפשר לתפסם כחלקים של חומר הנמצאים במקום מוגדר במרחב, ואפשר לראותם כגלים המשתרעים על פני אזורים נרחבים בו זמנית. הבדלי תפיסה אלו תלויים במכשירי המדידה. אם לאלקטרונים אין צורה מוגדרת משל עצמם, השתאו המדענים, איזו צורה יש לו לעולם?

חקירת אופני קליטת המציאות הואצה, תאוריה אחת החליפה את רעותה, עד שבאופן דומה טוענים כיום הן המדע והן הקבלה, כל אחד בשפתו שלו, כי מחוצה לאדם אין מציאות הניתנת לתפיסה או חקירה.

כמתואר בספרי הקבלה, תמונת המציאות מצטיירת באדם בהתאם לחושיו, בזמן שמחוצה לו נמצא "אור האין סוף" בלבד. בהתאם לאופן בו האדם תופס את האור העליון, בהתאם לחושיו ולהגדרותיו, הוא משיג פיסה מהאור, ואותו הוא חווה כמציאות. המציאות אם כן מדומה ומהווה העתקה של תכונות האדם. כל רגשות האדם והמרחב בו הוא פועל מתקיימים בעולם שהאדם מצייר לעצמו, ולא במציאות אובייקטיבית.

במשך אלפי שנים, הנחת היסוד של המדע היתה שהעולם קיים בפני עצמו, ללא כל קשר למציאות האדם, קרי האדם חי, האדם מת, והארץ לעולם עומדת. בשנת 1907, בעודו מנסח את עקרונות תורת היחסות, הגיע אלברט איינשטיין למסקנה שתמונת המציאות משתנה ביחס למהירות.

במהירות, טרם הניח איינשטיין את עטו, השתנתה גם האקסיומה המדעית הזאת ותורת הקוונטים תפסה את מקומה של תורת היחסות, בדרכה לטעון שהמציאות מחוץ לאדם משתנה ביחס למתבונן - המציאות אם כך היא תולדה של שיתוף בין המתבונן לאובייקט שמחוצה לו.

אך סיימה תיאורית הקוונטים לטעון את טענתה, והזדרזה גם היא לפנות את מקומה לטובת התיאוריות העכשוויות, הגורסות שאין מציאות מחוץ לאדם וכי הכל תלוי בתפיסת האדם את הלא ידוע.

חכמת הקבלה מזהה את חומר הבריאה עם הרצון ליהנות. הרצון לקבל הנאה ותענוג הוא תולדת רצונו של הבורא להיטיב עם נבראיו. רצונו של הבורא להיטיב נקרא גם "אור אין סוף". הבורא, שטבעו נתינה מוחלטת, רצה להשפיע מטובו, ומשום כך ברא כלי הרגשה, אותו הוא ממלא באור. האור שממלא את הרצון ליהנות יוצר יחד איתו תמונה משותפת שאותה תופס האדם כ"מציאות". תמונת המציאות תלויה בתכונותיו של הרצון ליהנות בלבד - בתכונותיו של האדם. בהתאם לאופני הקליטה של האדם, נחלקת המציאות כלפיו לחלק נגלה וחלק נסתר, ואף מתחלקת למוצקים, נוזלים, גזים וכדומה. אם האדם ישנה את תכונותיו, המציאות תשתנה בהתאם, ממש כמו אותם אלקטרונים המשנים את צורתם בהתאם למכשירי המדידה.

כדי להבין עד כמה מרחיקת לכת תפיסת המציאות על פי חכמת הקבלה, נדרשת דקות הבחנה. חכמת הקבלה אינה מסתפקת בקביעה שהאדם מגדיר את תפיסת המציאות שלו. המקובלים לוקחים את טיעונם צעד אחד קדימה, וקובעים שכל חוקיות המתגלה בעולם, כל קשר, השוואה או חיבור בין חלקי המציאות, כולם תלויים באדם.

תמונת העולם היא העתקה מחושי האדם, מתכונותיו. אם ברצונו של האדם לשפר את העולם, עליו לתקן את עצמו, שכן העולם לא ישתנה. העולם עצמו הוא "אור עליון" השרוי במצב הנקרא בספרי הקבלה "מנוחה מוחלטת". מחקרים נפוצים מתחום האסטרופיזיקה מתארים את היקום כמחשבה אחת מטרתית. האדם אם כך צריך לרכז את מאמציו לכיוון אחד בלבד, גילוי הצורה הראויה לקליטת האור העליון המופשט. עליו לתקן את עצמו, כך שיקבל את הופעת האור בצורה הטובה ביותר, וזהו בדיוק הנושא בו עוסקת חכמת הקבלה. בניגוד ליתר החוכמות, חכמת הקבלה אינה עוסקת בחקירת החומר מחוץ לאדם. כל עניינה הוא להגדיר בצורה פשוטה את האופן בו האדם יכול וצריך להשתנות.

בכדי להבין מהו האופן הראוי לקליטת "האור העליון" נדרש הסבר קצר על אופן קליטת המציאות. תפיסת המציאות מתרחשת על פי "חוק השתוות הצורה", הקובע כי כל גילוי מחייב השוואת צורה בין המגלה לתופעה שמִתגלַה. יכולתו של האדם לשמוע למשל, תלויה במנגנון פנימי המייצר גל בעל תדר זהה לגלי הקול שמחוצה לו, בדומה לאופן פעולת מקלט רדיו. לחוק השתוות הצורה השלכה נוספת על המציאות המחייבת כל אובייקט הקיים במציאות, החל מרמת התא הבודד ועד ליקום כולו, למצוא את נקודת האיזון שלה עם הסביבה, להימצא בהשוואת צורה אליה. חוק כלים שלובים, נדידת הציפורים, לבישת ופשיטת בגד בהתאם לעלייה או ירידה בחום הגוף של האדם, הן דוגמאות לכך. השוואה הצורה לסביבה מחויבת בכל הרמות של הקיום, ובאה לידי ביטוי גם בחיי חברה, ביחסים בתוך המשפחה, בתכונות של החומר, בחום, בקור, ובכל תופעה. חוסר השתוות הצורה מורגש כחוסר נוחות או אף כסבל במקרים קיצוניים.

חכמת הקבלה טוענת שרצונו של הבורא להיטיב לנבראיו הוא החוק הכללי של המציאות, והוא הסיבה לכל הקורה אותנו. אם חפץ האדם בקיום מושלם, עליו להעתיק על עצמו את החוק הכללי של המציאות, את אור האין סוף. רק השתוות הצורה עם החוק הכללי של המציאות, תאפשר קיום חיים מאוזנים והרמוניים ללא סבל.

האדם אינו צריך לדאוג לשום דבר מחוצה לו. במשך אלפי שנים, נתון היה האדם באשליה ששינוי חיצוני יביא לשינוי פנימי, ולבסוף נוכח בטעותו. האדם צריך לשנות את תכונותיו וכתוצאה מהשינוי הפנימי תשתנה המציאות כולה.

ראוי לדייק בעניין השינוי הפנימי - התמורה אליה מכוונת חכמת הקבלה אינה דורשת מהאדם לתקן יחסו לסביבה, שכן תיקון שכזה הוא מהפנים אל החוץ. במקום זאת על האדם לשנות את תכונותיו ביחס לאור העליון, בהתאם לחוק הכללי של המציאות - חוק האהבה המוחלטת. אם האדם ישווה את צורתו לצורת ההשפעה של הבורא, האור יזרום דרכו ללא הגבלה והוא ירגיש את עצמו בצורה מושלמת בתחושותיו ובהכרתו.

כיצד לווסת את התכונות הפנימיות בצורה הנכונה בהתאם לאור - על כך מדברת חכמת הקבלה. אם האדם משווה את תכונותיו הפנימיות לתכונות האור שמחוצה לו, הוא משיג מציאות שאינה "לוחצת" עליו, הוא אינו נמצא בסתירה לאור והאור מורגש בו כתענוג.

באמצעות המדע לומד האדם על הטבע, חוקר את חוקי העולם הזה. גם חכמת הקבלה, ככל מדע אחר, חוקרת את טבע האדם, אלא שחקירה זו אינה מגבילה את החוקר. מוגבלותו של החוקר היא תוצאה ישירה ממוגבלות הטבע שלו - הרצון ליהנות. חכמת הקבלה מציעה כלים לחקירה בלתי מוגבלת, כך שמתוך התפתחות האדם - השתנות כלי הקליטה שלו, האדם מגלה חלקים נוספים מתוך המציאות השלמה.

בכל המדעים מושא החקירה הוא הרצון ליהנות. מולקולה המושכת ונמשכת על ידי חברתה בחום הראוי ובלחץ הנכון, גם היא בסופו של דבר במהותה רצון ליהנות המנסה להגיע לאיזון. חכמת הקבלה עוסקת במהות החומר המצוי ביסודו של הכל, הרצון ליהנות, ולא בצורותיו החיצוניות, וזהו אם כן יתרונה המהותי על פני כל מדע אחר.